עיר הל"ה מצגת סופית

על בלוגים, אנשים, שפה ומה שביניהם...

שלום קוראים יקרים,
הסופ"ש הזה הוקדש בין היתר... למחשבות שעוררו בי מאמריהם של ניקולס קאר וג'יי הורביץ. אז ככה, נושא אופן הכתיבה, איכותה וההקפדה על השימוש בלשון העסיקה אותי תמיד. עוד טרם זמנם של המסרונים, המיילים והבלוגים; עמדה לה באוויר הדילמה, האם לתת לילדים/תלמידים לכתוב באופן חופשי ככל העולה על דעתם (העיקר שיתמשו בכתיבה החופשית ככלי) או להקפיד על השפה והתוכן (בידיעה שהתערבות עלולה ליצור מחסומים)? "אותה הגברת אך בשינוי האדרת", גם לגבי התייחסות לשפה העברית בפי תלמידיי. לעניות דעתי, אל לנו לוותר על כללי השפה, השימוש בה והתוכן המועבר דרכה. כפי שלמדנו מגדולי ההוגים והחוקרים בתחום החינוך, השפה הינה כלי המעצב חשיבה; כיוון שכך אני מאמינה שזו חובתנו כמורים להקנות את מיומנויות השימוש בה כדי לפתח ולהעלות את רמות החשיבה ומיומנויות התקשורת. אומנם בכל שפה קיימים משלבים שונים, אולם אם ברצוננו לשמור על קיומה ברמה ובאיכות גבוהה חשוב שנקפיד ליישם שימוש במשלב ראוי בכתיבה. המשימה המוטלת על כתפינו לא פשוטה, כלל ועיקר; עלינו לעודד כתיבה, ע"פ הכללים הלשוניים ובאופן מושכל. בנימה אישית כהורה, אני פוגשת הלכה למעשה את התופעות התקשורתיות המוזכרות במאמרים הנ"ל. נדמה לי שהשימוש האינטנסבי בסלנג שמקורו במשפחות המילים מהשורשים: ח.פ.ר, ק.ד.ח ודומים להם אינו מקרי; בעבורי הוא מייצג כמעט אחד לאחד את טענתו של ניקלוס קאר באשר ל"התאדות הריכוז" והחוסר ביכולת/בצורך להעמיק.
כתלמידה, מאמרו של ג'יי הורביץ, מאוד חידד בעבורי את משמעותו, מהותו וחשיבתו של הבלוג, ככלי תקשורתי. אני מקווה לשפר את מיומנות השימוש שלי בו ומתלבטת לגבי הכלתו בכיתה העתידית שלי. באשר לאופן הקריאה (בהשראת דבריו של ניקולס קאר) מודה ומתוודה... אני מהמדפיסים, מתקשה ב"קריאת מסכים" מעל כמות מסויימת של חומר, המצריך ריכוז והעמקה.
במובנים רבים כנראה שאני שייכת ל"דור המדבר" בתחום התקשוב, אך לא אומרת נואש ובעצם זה מה שחשוב!

                                          ע"ע ויקיפדיה - דור המדבר

"אני נופל וקם, נופל וקם..." מוקדש לזיכרו של גל אזולאי ז"ל

ברכת שלום, לכם הבאים לבקר ב"מקום" שלי. "נופל וקם", שירם המפורסם של שב"ק ס', מהדהד במחשבותיי... הפוסט הנוכחי נכתב בצל אסונם של בני משפחת אזולאי, מזכרון יעקב אשר איבדו את בנם גל ז"ל, בתאונת אימונים לפני שלושה ימים. אותה המציאות הישראלית, שעד כה יכולתי לתאר לתלמידיי, כולל ניסוח הסברים כיצד מתמודדים עימה; הנחיתה עליי מהלומה שהפעם חדרה קרוב למרחב האישי והמוגן שלי. ברור לי שאני באה במגע עם אנשים שחוו אסונות ובוודאי חיים כל רגע בחייהם מתוך התמודדות בלתי פוסקת עם כאבם, על כל הכרוך בשיקום ובהמשכיות. אין בדבריי אלה אף לא שמץ של ניסיון להעמיד עצמי במקומם. אני מלאה תחושת הערכה לאין קץ על כל חיוך, על כל יום שעובר שבו הם מסוגלים לקום בבוקר, לחיות אותו להמשיך... הלאה. אין זה מובן מאליו. בעבורי, הם המשמשים לכולנו כהשראה ומקור כוח לקיומנו במדינה הזו. הפוסט הזה אינו יכול לעסוק בעינייני דיומא והוא מוקדש כולו להשתתפות באבלם וכאבם של בני משפחת אזולאי.

נופל וקם
שב"ק ס'
מילים: מוקי, דוד מוסקטל, חמי ארצי כפיר, פילוני, עמיר ירוחם ואמיר בסר
לחן: פילוני, אמיר בסר, עמיר ירוחם, חמי ארצי כפיר, מוקי ודוד מוסקטל

הדרך ארוכה ומפותלת
אני נופל וקם
אף פעם לא מספיק ללכת
אני נופל וקם
עובר גשר ועוד גשר
אני נופל וקם
כמה ארוכה היא הדרך
אני עומד איתן עם ראש מורם.

אומרים שאהבה באה רק מליון לאחד
אומרים שאין סיכוי שהשמש עוד תזרח עלי
אומרים שאני אפול, הם אומרים שאברח
אומרים שאשאר לבד
אומרים שאני לא מתאים לחיים
כי אין בי את הרצון לזהב ויהלומים
אין לי קלפים נכונים
אולי זו החברה שקורסת
אם זה לא מקום מתאים למחפשים של קשת וענן
למתעלמים מסימן הזמן
והכוכב שלי היכן
בני אדם אני קיים
בעיניכם אולי אין לי ערך
אבל יש לי נשמה יש לי שיר יש לי ת'דרך.

הדרך ארוכה ומפותלת...

לפני עמוד של אש מאחורי ענן עשן
השארתי עיר מתכת מאחור הולך לאן
למקום שבו השמש לא מכוסה בבניינים
מעבר להרים אל השדות הירוקים
כי יש מקום יותר מתוק מהמקום הזה
שבו יש זמן יותר ארוך כמה שרק נרצה
מגיע רגע זה הרגע בו צריך לחשוב
לפרוס כנף לומר שלום לקום ולעזוב
אל מקום שבו אני אוכל להיות עצמי
אחרי אלפיים שנות גלות רוצה להיות חופשי
מעבר אל האופק שם שרות הציפורים
לשם אני אגיע ועד אז אשיר שירים.

כמה שהדרך ארוכה ומפותלת
אני לא עוצר מלכת לא יכול להפסיק
משאיר מאחורי את הפחדים ואת הצער
הכל הוא הכל אני חייב להמשיך
כל מה שקורה אני יודע שצריך לקרות
אני האש שלא תוכל לכבות
המוזיקה תיקח אותי למעלה ולעומק
הדרך ארוכה ללכת בה זה לחיות.

הדרך ארוכה ומפותלת...

כל סוף הוא התחלה חדשה
העצב הוא סימן שבקרוב תבוא שמחה
אני לא במרוץ ולא במלחמה
הראש בעננים רגליים על האדמה.

הדרך ארוכה ומפותלת...

מתוך : שירונט - נופל וקם

זריקות עידוד

זריקות עידוד, תשאלו למה?
למה? אז ככה, מפני שהתגובות שקיבלתי מכם מחממות את הלב, בבחינת אותו הנר שמדליק באישו עוד נר, והאור רק הולך ומתגבר. כן נילי, זה עובד!!! והנה מהון להון כאילו מעצמו נכתב הפוסט השני שלי. מרגע שנכנסים לעולם הוירטואלי הזה ומגלים את מה שיש לו להציע, כבר אין דרך חזרה. יש בו בעולם הזה מן קסם שמושך וממגנט. מעגל העשייה מתרחב, כמו מעגלי האדוות שנוצרות במים... בבלוג אחד משחקים, בשני עוסקים ברומו של עולם, באחר מגלים שיש עוד משפחות וירטואליות, ואז קופצים לטעום איזו עוגה או קינוח מעניין אחר ועוד ועוד... ופלא שבימים האחרונים מצאתי את עצמי מבלה מול המסך שעות, כמו ילד שקיבל צעצוע חדש (וואו מה יהיה עם המטפורות האלה?). ערב שבת ובטלויזיה "עושים צחוק מהעבודה". רק רגע, מה קורה פה? לא הייתי אני זו שרק אתמול, התחננה לילדים שייפרדו רק לכמה רגעים מהמסכים?! כנראה זאת התלהבות של מתחילים. זהו, זה כנראה זמן טוב להתנתק, כמו שהילדים שלי נוהגים להגדיר את זה "לפרוש בשיא". אז לילה טוב ולהתראות בפוסט הבא. שלכם, שפרה.

ושוב נצאה אל הדרך...

זהו זה, נגמרו התירוצים וצריך להתחיל לכתוב במרץ.
למי שתחום המחשוב הוא הבית השני עבורו, בוודאי קשה להבין את בעיותיו של משתמש מתחיל שכמותי. האסוציאציות הראשונות שעולות במוחי שייכות, איך לא? לתחום ההוראה שלי באולפן. נדמה לי שמה שאני מרגישה וחווה עכשיו הכי מתקרב למה שחווים התלמידים שלי, שעבורם העברית היא שפה זרה. התחושה הכללית היא של זרות וניכור. אני לא בבית שלי, הכל זר וחדש, קיימים המון "קירות/גדרות/גבולות שקופים" אותם עלי ללמוד; והם אלה שמהווים את ההבדל בין היכולת של האדם להסתובב בסביבה חדשה בתחושת ביטחון. כל צעד קטן דורש ממני "ים של אנרגיה", זמן ומלווה בתיסכולים כשאני לא מצליחה לעבור מיכשולים טכניים מסוימים. יחד עם זאת, כבר מזמן הבנתי שמה שאני לא אעשה בעצמי מן הסתם לא אלמד. טוב לא הכל כ"כ אפור, יש גוונים נוספים צבעוניים שצובעים את ההתנסות שלי ומעבירים אותה מה"שחור לבן" ל"צבעוני" (באופן אמנותי אין לי דבר נגד שחור ולבן, להיפך...). למשל, העובדה שלא אמרתי נואש והתחלתי מחדש, פתחתי שוה בלוג, בתקווה שהפעם זה יעבוד. מצאתי את סרגל הכתיבה (כן, כן... בשלב זה אני יכולה לראות בעיני רוחי את אנשי עולם המחשב, מחייכים להם מתחת לשפם). אז אם אתם קוראים עכשיו את השורות האלה למעשה הוספתם עוד גוון צבעוני לעולם שלי. מה עוד אני יכולה עוד להוסיף ולומר? יאללה... יצאתי לדרך ואתם מוזמנים להצטרף אלי למסע. זה אולי לא יהיה קל, כי לפעמים אני לא ממש מבינה או מצליחה למצוא את דרכי, או להגיב כנדרש אבל אני פרטנרית אמביציונרית ונאמנה. שלכם, שפרה.