ושוב נצאה אל הדרך...

זהו זה, נגמרו התירוצים וצריך להתחיל לכתוב במרץ.
למי שתחום המחשוב הוא הבית השני עבורו, בוודאי קשה להבין את בעיותיו של משתמש מתחיל שכמותי. האסוציאציות הראשונות שעולות במוחי שייכות, איך לא? לתחום ההוראה שלי באולפן. נדמה לי שמה שאני מרגישה וחווה עכשיו הכי מתקרב למה שחווים התלמידים שלי, שעבורם העברית היא שפה זרה. התחושה הכללית היא של זרות וניכור. אני לא בבית שלי, הכל זר וחדש, קיימים המון "קירות/גדרות/גבולות שקופים" אותם עלי ללמוד; והם אלה שמהווים את ההבדל בין היכולת של האדם להסתובב בסביבה חדשה בתחושת ביטחון. כל צעד קטן דורש ממני "ים של אנרגיה", זמן ומלווה בתיסכולים כשאני לא מצליחה לעבור מיכשולים טכניים מסוימים. יחד עם זאת, כבר מזמן הבנתי שמה שאני לא אעשה בעצמי מן הסתם לא אלמד. טוב לא הכל כ"כ אפור, יש גוונים נוספים צבעוניים שצובעים את ההתנסות שלי ומעבירים אותה מה"שחור לבן" ל"צבעוני" (באופן אמנותי אין לי דבר נגד שחור ולבן, להיפך...). למשל, העובדה שלא אמרתי נואש והתחלתי מחדש, פתחתי שוה בלוג, בתקווה שהפעם זה יעבוד. מצאתי את סרגל הכתיבה (כן, כן... בשלב זה אני יכולה לראות בעיני רוחי את אנשי עולם המחשב, מחייכים להם מתחת לשפם). אז אם אתם קוראים עכשיו את השורות האלה למעשה הוספתם עוד גוון צבעוני לעולם שלי. מה עוד אני יכולה עוד להוסיף ולומר? יאללה... יצאתי לדרך ואתם מוזמנים להצטרף אלי למסע. זה אולי לא יהיה קל, כי לפעמים אני לא ממש מבינה או מצליחה למצוא את דרכי, או להגיב כנדרש אבל אני פרטנרית אמביציונרית ונאמנה. שלכם, שפרה.